זהות העיר באר שבע- רועי רמון

צילם-גורג' ארנון

צילם-גורג' ארנון

מכללת סמי-שמעון

עבודה זו מתמקדת בזהותה של העיר באר שבע מימי התורכים ועד ימינו אנו, תוך שזירת ביקורת אישית מעצם היותי יליד באר שבע אשר בילה את מרבית חייו בעיר ייחודית זו.
רקע היסטורי- על קצה המזלג
העיר באר שבע ממוקמת באזור בו ישנה הצטלבות של דרכים בינלאומיות עתיקות חשובות: דרך הים אשר באה ממישור החוף ודרך האבות המגיעה מהרי יהודה. גם העוברים למפרץ אילת הגיעו לתחנת דרכים זו. ישובים קדומים שונים התגלו באזור באר שבע ומהם השכלנו ללמוד על תעשיית הנחושת הקדומה בארץ. הישוב באזור זה נובע מתנאי הסביבה הנוחים של בקעת באר שבע. הישוב המקראי באר שבע, ששכן בתל באר שבע (מזרחית לעיר המודרנית), נזכר לראשונה בתאורי נדידת אברהם אבינו. תל באר שבע שחלק גדול ממנו חפור, מעיד ומלמד על התכנון העירוני בתקופת הברזל (1000 לפנה"ס) אשר כולל גם בנית מערכת המים המשוכללת הכוללת באר בעומק 70 מטר (העמוקה ביותר בנגב). בתל נמצא גם מזבח קרנות יחודי.
אין עדויות ליישוב העיר בתקופת בית שני.
בסוף תקופת השלטון הרומי ובתקופה הביזנטית התקיים יישוב בבאר שבע ששרידיו נמצאים באזור השוק העירוני של היום. בכתביהם של אוסביוס מקיסריה ושל הירונימוס מהמאה הרביעית מתוארת כעיירה ובה חיל משמר רומי [2]. העיר מוזכרת גם במפת מידבא. עם הכיבוש הערבי שוב ננטשה העיר.
היישוב בבאר שבע חודש על ידי השלטון העות'מאני בשנת 1900. העיר נבנתה לפי תוכניותיהם של שני מהנדסים ערבים, סייד אפנדי אלנשאשיבי ורג'ב אלנשאשיבי ושני מהנדסים אירופאים (גרמני ושווייצרי) בתבנית של שתי וערב, כאשר רק המסגד הגדול שפונה לכיוון מכה משבש דפוס זה. כאמור, התכנון נעשה בסיוע הגרמנים והתבסס על המצאות מקורות מים בבארות, הסיבה להקמת העיר היתה הצורך להגיב כנגד הסכסוכים בין השבטים הבדוואים. לפיכך נקנתה אדמה במפגש הגבולות של 3 השבטים הבדווים הגדולים בנגב (עזאזמה, זורבה, מחמדין). והישוב החל כתחנת משטרה. העיר שתוכננה עם רחובות שתי וערב הפכה למרכז השלטוני של אזור הדרום. במלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר עי צבאו של אלנבי ובתום המנדט היתה באר שבע עיר ערבית קטנה.בשיאה היו בה כ-1000 תושבים: כמעט כולם מוסלמים, מעט נוצרים, ויהודים בודדים.
במלחמת העולם הראשונה הייתה העיר מרכז צבאי חשוב. בשנת 1915 אף הגיעה אליה מסילת הרכבת שהמשיכה דרומה והייתה אמורה להגיע עד לקרבת תעלת סואץ אותה קיוו הצבאות הטורקי והגרמני לכבוש. לשם כך נבנה הגשר הרכבת הטורקי על נחל באר שבע שהוא אחד מסמלי העיר. בבנייתו השתתפו גם פועלים יהודיים שכמה מהם נהרגו בהפצצה של חיל האוויר הבריטי.
במלחמת העצמאות, יום אחד בלבד אחרי הכרזת המדינה, השתלט הצבא המצרי על העיר וקבע בו את מפקדתו. במבצע משה, שהיה חלק ממבצע יואב, נע בהסתר טור רכוב של צה"ל, שכלל את חטיבה 8 ואת הגדוד השביעי של הפלמ"ח מחטיבת הנגב, מצומת קסטינה, דרך שובל, והתקיף עם שחר ה-21 באוקטובר את העיר. ההתקפה שבוצעה ממספר אגפים הפתיעה את הכוח המגן ולאחר מספר שעות קרב נכנעה מפקדת העיר ששכנה בתחנת המשטרה ותושבי העיר נמלטו. מיד עם שוך הקרבות החל איכלוס הבתים שניטשו על ידי התושבים הערבים בעולים חדשים ובמשוחררי צה"ל.
בשנות ה-50 החלה בניית העיר החדשה מצפון לעיר הטורקית המשמשת ברובה כמרכז מסחרי. ביום ראשון, 31.12.1950 התקיים טקס חנוכת העיר במעמדה של שרת העבודה גולדה מאיר. העיר קלטה עולים רבים, ונבנתה על פי תוכנית של "עיר גנים" פרברית בה בתים צמודי קרקע מפוזרים במרחקים גדולים. אך תוכנית זו לא התאימה לתנאי הסביבה והאקלים, ובמהרה צופפו השכונות החדשות. ב-1960 נחנך בית החולים סורוקה (בתכנון האדריכלים אברהם יסקי ואמנון אלכסדרוני), וב-1970 אוניברסיטת הנגב, ששמה הוסב אחר כך לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ב-1973 הוקמו תיאטרון באר שבע והסינפוניטה העירונית. ב-1979 ביקר בעיר נשיא מצרים אנואר סאדאת. בשנות ה-90 עם בוא גל העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר, קיבלה העיר תנופה מחודשת וכמעט הכפילה את שטחה הבנוי ואת אוכלוסייתה, אולם לא היה די בכך על מנת להעלות את מעמדה של העיר בעיני הסביבה, ועד היום היא אינה מתוייגת כעיר בעלת אופי ועומק, אלא מקסימום כתחנת מעבר בדרך לאילת או לתל אביב.

צילם-גורג' ארנון
הצטיירות העיר באר שבע במהלך המאה ה-20- ציטוטים נבחרים
31.10.1917- ' Little more than a big squalid village' , (תרגום- קצת יותר גדול מכפר מזוהם ומוזנח)– מפי הגנרל הבריטי וויויל (Wavil) לאחר כיבוש באר שבע מידי התורכים1.
1978- 'באר שבע תוכננה ללא תפיסה מרכזית, והיא חסרה גיבוש אורבני. מבחינת העיצוב אין היא מתאימה לשולי המדבר, ולמרות שאוכלוסיה מונים כבר מעל 100,000 נפש, לא נמצא בה קנה מידה וייחוד של עיר גדולה'2. (האדריכל המקומי יוסף שרשבסקי).
1992- ' התמונה התבהרה לאט: באר שבע אינה עיר ברוב המובנים המודרניים של מקום כזה. [...] באר שבע היא ה'לאֿעיר של המדינה'3.
1993- ' באר שבע מזמן אינה עיירה נידחת בדרום הרחוק. באר שבע היא "בירת הנגב", ומונה כיום כֿ130 אלף נפש. אבל למרות התואר המחייב, ולמרות האוכלוסייה המתרחבת, באר שבע היא כנראה המכוערת והמוזנחת בערי ישראל'4.
2002- ' הגדול שבכישלונות הוא, אולי, הכישלון לעשות את באר שבע למקום בעל אנרגיה עירונית, לעיר, שתושביה מזהים את הריח הלוקאלי שלה ואוהבים אותו. הגעתי אל העיר בנסיעה נעימה ברכבת, קוראת את דפיו האחרונים של הספר. לראשונה בחיי שמתי לב עד כמה העיר מאובקת ומכוערת, בדיוק כמו שמתאר אותה בן סימון5.
כפי שניתן לראות לעיל, באר שבע אינה כל כך "מקובלת" / פופולארית" בקרב מבקריה. למעשה, תיוג העיר החל כבר בשנת 1917, על ידי הבריטים, עת כיבוש העיר מידי העותומאניים, שארע למעשה רק מפני שלא עלה בידי הבריטים להתקדם צפונה למצרים דרך עזה הנחשקת. העיר נראתה בעיניהם ככפר גדול ומוזנח, המשמש בירה לשבטי הבדואים בנגב הצחיח והשומם; ישות לבנטינית טיפוסית.
אף עם 'שחרור' העיר על ידי הצבא הישראלי במלחמת העצמאות, מצבה לא השתפר, ולא שררו בה התנאים שאפשרו צמיחה והתפתחות, וסטיגמת הנחשלות דבקה בה. כיום, ניתן לומר כי גישתם של המייסדים העבריים אשר הסתייגו בחריפות מן המתחם הלבנטיני של העיר ומנוכחות הבדואים, הינה בבחינת 'חטא קדמון' שהנציח את נחשלת העיר ואת התיוג השלילי שדבק בה.
לקראת סוף שנות השישים, באר שבע נהייתה העיר החדשה היחידה אשר הוקמו בה בית חולים מהגדולים והמוצלחים ביותר במדינה, אוניברסיטה ומפעלים ברמה טכנולוגית גבוהה ביותר. אולם, מרבית האוכלוסיה נמנתה עם השכבות החלשות ממוצא מזרחי, כאשר השכבה האשכנזית 'המבוססת' עזבה לישובים קהילתיים סמוכים או שנשארה בעיר והתנכרה לאוכלוסיה 'העממית' האחרת. תיאור סיטואציה קצר זה, אשר רלוונטי גם לתקופה זו, בה "אנשים מן הישוב" עוזבים את העיר, מהווה מכשול מרכזי בהתפתחות העיר, תורמת רבות לתיוגה השלילי, ובעלת השפעה מכרעת על איכות החיים בעיר ומחירי הנדל"ן בה. האם יהיה זה מוגזם לומר כי מעבר לכך שגורל העיר לא שפר עליה, מדובר בעיר מקוללת, שהרי נוצר בה מצב פרדוקסאלי - ככל שהאוניברסיטה גדלה והקריה האקדמית מתפתחת ומתעצמת ונהיית בבחינת עיר אחרת, מעמדו והמוניטין של הישוב סביב לה הולך ונפגע.
אם כן, מהם הגורמים להיותה של באר שבע ה'לא – עיר של המדינה'?
לדידי, אחד הגורמים המרכזיים שכל הדיוט יוכל להצביע עליו, הינו הלבנטיניות המוחצנת של העיר, הנתפסת כתכונה שלילית בקרב חלקו הארי של הציבור הרואה בתרבות האירופאית כתרבות העליונה, המעמידה בלב ה'מעשה הציוני' את המתיישבים האירופאים הוותיקים. בל נדלג על השסע העדתי בין המזרחים לאשכנזים ועל הסכסוך הערבי-ישראלי אשר נגרר אף הוא לפתחו של השיח העדתי, במרכזו האירופאי נתפס כאדם הנאור, האינטליגנט והמודרני בעוד הלבנט נתפס כפרימיטיבי, ברברי ונחות. קווי שסע אלו מזינים ומנציחים את תפיסת הלבנט וגורמים לבאר שבע, בעלת העבר הערבי, ההווה המזרחי ואף עבר קרוב אשכנזי (אשר התנתק מהעיר למרות שהמשיך לחיות בה), להיות קורבן לתיוג ודוגמא מובהקת להשפעתם על החברה.
חשוב לציין כי, לבאר שבע היו שנים טובות, בהן זכתה להיות עיר מחוז מרכזית ומשגשגת. זה ארע בתקופת התורכים בין השנים 1900-1917. שבע עשרה שנה בלבד לפני הכיבוש הבריטי, התורכים גאלו את באר שבע משמימונה, והקימו בה עיר חדשה, עיר מחזו לנגב. מיד החלטת התורכים להקים עיר מחוז, הוקמו בבאר שבע מסגד ושוק, וזאת במטרה לשפר את שליטת התורכים בבדואים של הנגב. העיר נהפכה למוקד כח כלכלי ותרבותי בעל זהות אזורית ייחודית כאשר השלטון העותומאני מנסה מחד, לחזק את שליטתו באוכלוסיה הבדואית מחד, ומאידך מנסה להגביר את נאמנותה של אוכלוסיה זו על ידי שיתוף מנהיגיה בניהול העיר והמחוז כולו. רוב תושביה היו אמנם סוחרים אמידים מאזורי עזה וחברון, אך עיקר המאמץ התורכי הופנה לכיוון האוכלוסייה הבדואית תושבת הנגב. יצוין כי בעיר אף התקיימה קהילה יהודית שחבריה היו בעלי מקצועות מודרניים.
יתר על כן, המתכננים העותמאנים השכילו ליצור עיר המשלבת את הרוח האוניברסאלית והקדמה עם מאפיינים מקומיים. זאת, בניגוד גמור למה שעתיד לאפיין את העיר באר שבע תחת השלטון הישראלי. בתקופת השלטון העותמאני משקל המעמדות הנמוכים היה קטן יחסית, מלבד יומיים בשבוע בהם פעל השוק ונפתח המסגד. תחת השלטון העותמאני, בעיר התגוררה אוכלוסיה "איכותית", האנשים "הטובים", בני המעמד הבינוני גבוה, אשר החלו לנטוש את באר שבע מסוף שנות השישים ואילך, מה שעודד את הסטיגמה הלבנטינית של העיר.
עם קום המדינה, שוכנו בעיר העולים החדשים, בייחוד "הלבנטינים" מארצות אסיה וצפון אפריקה, והפכו למרכיב הדמוגראפי העיקרי והמכריע של העיר באר שבע, והגבירו את נטיית העזיבה של התושבים הותיקים והמבוססים יותר אשר התגברה בשנות השבעים והשמונים, במהלכן פחתה יכולתם של תושבים אלו לשלוט באופן אפקטיבי על הפוליטיקה העירונית.
גורם נוסף שהיה לבאר שבע לרועץ הוא העדר השתייכותה לחברה הוותיקה, אשר קדמה להקמת המדינה. עם הניצחון במלחמת העצמאות, החברה הישראלית חולקה למעשה ל"חדשה" ול"ישנה וטובה". החברה הישראלית ה"חדשה" נהפכה עד מהרה ל"ישראל השנייה", כאשר רוב אוכלוסייתה היא מארצות אסיה וצפון אפריקה.
אחת הסיבות הנוספות לבריחת התושבים הותיקים מבאר שבע והתרכזות העולים החדשים מארצות הלבנט היא תנאים הכלכליים והגיאוגרפים הקשים אשר שררו בערים, ונטייתה של התושבים הציוניים לחיות על טהרת עבודת האדמה והחקלאות, שהובילו להתיישבותם באזורי העמקים והצפון.
סיבה נוספת, ואולי אף החשובה מכל, לכך שבבאר שבע לא הוקמה קהילה עברית יציבה וגדולה בתקופת היישוב, היא המדיניות האימפריאליסטית הבריטית. הבריטים העניקו חשיבות רבה יותר לערי החוף של הים התיכון-עזה וחיפה; מעמד חשוב הרבה יותר מזה שהיה להן בתקופת השלטון העותומאני. עליית מעמדן של ערי החוף הוביל לירידה במעמדה של העיר באר שבע. הבריטים נהגו בעיר חיפה בדיוק כפי שנהגו העותומאנים בעיר באר שבע; הבריטים כפו על הקהילות היהודיות והערביות בעיר לנטוש את שאיפותיהן האינדיבידואליות ולהירתם לשגשוגה של העיר, ראיה לכך היא השארת עירייה משותפת, שהיוותה בסיס לסולידאריות בין עדתית במשך כל תקופת המנדט. מאידך , העיר באר שבע, ננטשה על ידי הקהילה היהודית הקטנה שחייתה בה במהלך השלטון העותומאני משנת 1901. במידה והבריטים היו מייחסים חשיבות גדולה יותר לעיר באר שבע, והיו מנסים למנוע את עזיבתה של הקהילה היהודית שנותרה שם, סביר להניח כי גם גורמים ציוניים היו מייחסים לעיר חשיבות, מטפחים אותה ודואגים להתיישבות של יהודים בה. בזמן בו באר שבע שילשה את אוכלוסייתה בשנות השלושים, תחת השלטון הבריטי ב עיר, מ-2000 ל-6000 נפש, העיר חיפה הכפילה את אוכלוסייתה פי 6, מ-20,0000 ל-120,000 נפש.
בוודאי, התעוררה במוחכם השאלה על חזונו של דוד בן גוריון. הרי הלה התחיל להתעניין בנגב כבר מאמצע שנות ה-30, מגמה אשר הגיעה לשיאה בסמוך למלחמת השחרור ובמהלכה. אולם, חזונו של דוד בן גוריון על הנגב, אותו כינה "השטח הריק בדרום", כלל לא כלל את העיר באר שבע. יתרה, המושג "עיר מחוז", או "בירת הנגב", אף סתר את חזונו, שהרי מה שהיה אמור להביא לשגשוג הנגב והשגת יעדיה הלאומיים (ביניהם קליטת עלייה וביטחון) של מדינת ישראל הוא התיישבות חקלאית, בעלת ידע טכנולוגי מתקדם. חזונו של דוד בן גוריון לא כלל עיר גדולה שתהווה עיר לדוגמא ותיהפך לעיר הרביעית של ישראל.
אולם, חזונו של אדם אחר, ראה בהפיכתה של באר שבע לעיר הרביעית של ישראל. אותו אדם היה ראש העיר הראשון של באר שבע, מר דוד טוביהו, איש "סולל בונה", אשר גייס את עוצמתו האדירה של סולל בונה באותם הימים, ואת קשריו האישיים עם בכירים בהנהגה הישראלית על מנת לקדם את ענייניה של העיר, שלא זכתה לכל התייחסות במשרדי הממשלה. במסגרת מאמציו, הגדיל טוביהו את תחום השיפוט של העיר, ופרס את "יחידות השכנות" של "עיר הגנים" המתכוננת על פני שטח נרחב ביותר. אולם, המרחבים הגדולים אשר נוצרו בין השכונות, כאשר מה שמפריד ביניהם הוא שטחים צחיחים המאפיינים את באר שבע, העניקו לעיר מראה מוזנח, שהיווה מרכיב חשוב בדימוי הירוד של העיר "המאובקת והמכוערת".
לאחר הקמת המדינה, התנאים הפוליטיים-חברתיים-כלכלים ששררו בעיר היו קשים ובעיתיים במיוחד. ניתוקה של באר שבע מעזה וחברון, הרחיקו ובעצם שללו מן העיר נוכחותם של יזמים כלכליים מרכזיים שהיו אחראים לתנופתה בזמן התורכים ואף בזמן האנגלים. בעקבות המלחמה, אוכלוסיית הבדואים מסביב לעיר הצטמצמה לכדי חמישית, אוכלוסיה אשר ממילא עתידה הייתה להתנתק מהעיר באר שבע בגין שיקולים לאומיים-יהודיים, ולהתכנס באמצעות ממשל צבאי לאזור המוכנה "איזור הסייג".
כפי שצוין לעיל, לצד נטישתם של התושבים הותיקים, הייתה קליטה של שפע עולים מהגרים שהתיישבו בעיר. גל אדיר זה של העולים מארצות הלבנט הרתיע את התושבים הותיקים, ואלו מהם שבחרו לא לעזוב, הקפידו להביע את רתיעתם על דידי נטישת העיר בסופי שבוע, וחקקו באבן את האמרה המפורסמת האומרת כי "הדבר הכי טוב בבאר שבע הוא הכביש לתלת אביב". כמובן שאין הכוונה לכביש המהיר של היום, אשר נסלל רק בשנות ה-70, אלא לכניסה המערבית לבאר שבע מנתיבות ואופקים, המהווה עדות נוספת לעד כמה מעמדה של באר שבע היה שולי. העיר שהייתה בעבר הלא רחוק צומת דרכים מרכזי וחשוב, נהפכה למבודדת בתוך המדינה היהודית במרחב המזרח תיכוני.
מעצם היותה של בער שבע, עיר "חדשה" ,היא לעולם תוכל הלינות מהיוקרה של הלאומיות היישובית העברית למהדרין, שאפיינה את הערים הותיקות שהיו קיימות לפני קום המדינה.
פוליטיקה לאומית זו ששררה בקרב חברת היישוב אשר לא הפרידה בין התחומים הלאומיים כמו עלייה והגנה על המדינה לבין התחומים האזרחיים הרגילים כמו חינוך ובריאות, הובילה לכך שמוסדות כדוגמת בתי חולים בתי ספר רגילים וגבוהים הושקעו קודם כל בערים בעלות החשיבות היישובית, ואלו נהפכו לאתרים לאומיים בעלי חשיבות. לעומת זאת, את בית החולים והאוניברסיטה , גאוותה של באר שבע, אשר הוקמו הרבה אחרי קום המדינה, לא תאפוף ההילה האופפת מוסדות ותיקים מסוג זה הקיימים בשלוש הערים הגדולות.
גורם נוסף, למצבה ולתיוגה של העיר באר שבע הוא הספונטאניות והגמישות שאפיינו את תכנונן האורבאני של הערים הותיקות ואשר שיוו חן ועומק היסטורי לערים אלו, בניגוד למונוטוניות ולאחידות הקיימות בבאר שבע והמשדרות אופי דל ומשמים המאפיין את הבנייה הממלכתית האחידה, נטולת הדמיון, אשר התבצעה בעיר באופן מואץ ובהיעדר משאבים מספקים.
התמורות הגדולות המהוות חלק מההיסטוריה של מדינת ישראל ביניהן המלחמות, הריבונות, הממלכתיות וכמובן העלייה ההמונית השפיעו רבות עיצובה של העיר באר שבע. כאמור, אישים אקטיביסטים כמו דוד טוביהו וקצינים בכירים דוגמת ששון בר צבי ומאיר בץ, הגיעו לעיר מיד עם כיבושה וקשרו גורלם בגורלה. זו הייתה תחילתה של הבניית שתי הקבוצות הקטנות הללו- אנשי הממסד הממלכתיים דוגמת טוביהו ואנשי צבא משוחררים, אשר קיוו לנצל את ראשוניותם בעיר הכבושה ולפתוח בחיים אזרחיים בנקודה נוחה. אל שתי קבוצות אלו הצטרפה שכבת ביניים המנתה יוצאי קיבוצים שחשו כי התנועה הקיבוצית בנסיגה, וכמובן, הצטרפו העולים החדשים, הן מאירופה והן מאסיה ומאפריקה, אשר נהפכו עד מהרה לקבוצה הגדולה ביותר, ועם זאת החלשה ביותר בעיר.
ותיקי העיר באר שבע ניסו לשלוט בעולים החדשים. מהלך אשר התאפשר בקלות רבה בערים הותיקות, אולם בבאר שבע, למהלך יוחסה חשיבות רבה בעיקר משום הסטיגמה שדבקה בעיר והצורך העז להעלות את מעמדה בקרב ערי ישראל.
הקבוצה ה"לא ותיקה" אשר איימה על ותיקי העיר הכי הרבה הייתה הקהילה העיראקית אשר מנתה אושיות בעלות חוש פוליטי מפותח ביותר, אשר שאפו להשיג השפעה פוליטית וטובות הנאה כלכליות.קהילתיות אלה הובילו את הפוליטיקה המקומית למערבולת.
על אף עזיבתו את החיים הפוליטיים, טוביהו השקיע את כל מרצו להקמת אוניברסיטה בבאר שבע. בה בעת שהאוניברסיטה החלה לפעול, בשנות השישים וראשית שנות השבעים החלה גם העזיבה של ותיקי העיר ופריחת היישוב עומר. היישוב שהפך לאחת המועצות המקומיות היוקרתיות ביותר בארץ קלט אליו את עוזבי באר שבע והן את המרצים, אנשי הרוח, החוקרים אשר הגיעו ממרכז הארץ לעבוד במוסדות ובמפעלים החדשים בבאר שבע. נראה כי היעדרה של שכבת אוכלוסיה מבוססת ויוקרתית, לצד נוכחותה ומשקלה הרב של השכבה העממית מוצאה מזרחי, יצרו בבאר שבע אקולוגיה עירונית שונה ומיוחדת, שלא כמו בשלושת הערים הגדולות האחרות; האוניברסיטה מוקפת בשתי שכונות מצוקה- שכונה ג' ושכונה ד', כאשר השנייה היא מהשכונות הידועות לשמצה בישראל. כיום, שכונת רמות החדשה, ממגרת את התופעה המיוחדת הזו, ופרויקטים חדשים בשכונה נקראים "רמות האוניברסיטה" ו"רמות אביב", על משקל העיר היוקרתית הסמוכה לאוניברסיטת תל אביב.
אין ולא יהא חולק על כך שמדובר במציאות ייחודית- מקום שיש בו קצת מהמרכז וקצת מעיירות הפיתוח, אך הוא לא משניהם. מצב זה יוצר מערכת יחסים מיוחדת בין האוניברסיטה לעיר עצמה- לא משנה עד כמה האוניברסיטה תנסה להיטמע ולהיות חלק מקו הנוף של באר שבע, רוב התושבים יראו בה "עיר אחרת". תפיסה זו מושרשת עוד בתפיסתם של וותיקי האוניברסיטה אשר נטו לראות בשכבות העממיות את האיום הגדול ביותר על הפיכת העיר לעיר הרביעית בחשיבותה בישראל.
הליך התעצמותה והתחזקותה של האוניברסיטה עומד בניגוד גמור למעמד של "העיר העתיקה", אשר איבדה מחשיבותה כליל. על אף העובדה ש"העיר העתיקה" טומנת בחובה הרמוניה נפלאה בין קידמה להיסטוריה, ומבטאת עומק ורב גוניות, די בעובדה שהיא נוטפת "ארומה לבנטינית" כדי לפסול אותה ולהפוך אותה לחצר האחורית המוזנחת של "עיר הגנים " (כפי שתכנן טוביהו) שתיבנה מצפון לה. המדיניות התורכית, אשר עומעמה בעקביות על ידי הבריטים, ניצבה בסתירה מוחלטת למדיניות השלטון הישראלי, שמטרתה להבחין בין "מודרני" ל"מסורתי", בין "מערבי" ו"מזרחי" ובין "יהודי" ל"ערבי". העיר העתיקה המשיכה לשמש כמרכז עסקים של העיר, אך זאת רק מכוח ההרגל של התושבים, והקיפאון הכלכלי ששרר בעיר ומנע את צמיחתו למרכזים חדשים.
ניתן לראות, כי מייסדי באר שבע העברית, התעלמו כליל מהעיר העתיקה, ובכך ביטאו את התפיסה האירופאית העליונה והנבחרת. לדידי, יש לתפיסה זו קשר עמוק בהתפתחות השסע העדתי בדמות פער מעמדי הולך וגדל, שכן הצגת התרבות המזרחית כתרבות העוני המהווה את האויב מספר אחד של החברה הישראלית, וכאחראי לחפיפה בין מוצא למעמד, השפיעה רבות על קשיי התפתחותה של הערי ועל דימויה הנמוך.
נראה כי נחשלות העיר נובעת בראש ובראשונה מהתנאים והנסיבות בהם המקום היה נתון, כחלק ממדינת ישראל הציונית. אחראים לכך היו גם אושיות מפתח בעיר, אשר הוציאו לפעול את קווי היסוד של המדינה החדשה. העדות החזקה ביותר לכך היא ההיסטוריה המפוארת של העיר, במהלכה היוותה העיר עיר מחוז מרכזית ומששגשגת למרות התנאים הגיאו-כלכליים ששררו בה מעצם היותה ממוקמת במדבר.
אופיה היהודי טריטוריאלי של המדינה, והיעדים הלאומים בראשם בטחון ועלייה, אשר נחרטו על דגלו של בן גוריון וממשיכיו, לא רק שלא ייחסו לבאר שבע חשיבות אסטרטגית מדינית, אלא אף ראו בה ישות המאיימת על השגת היעדים הלאומיים יהודיים.
המציאות הנוכחית בה אנו חיים כיום, בעלת שני חזונות מתחרים. האחד מבקש כי מדינת ישראל תתרכז סביב תל אביב וגוש דן תוך כדי "ביטול הפריפריה". חזון זה מבטיח להפוך את עיירות הפיתוח לפרברי שינה המספקים שירותים קהילתיים ברמה גובהה. הדבר הוודאי היחיד בחזון זה הוא, כי לבאר שבע לא מיועד במסגרתו כל תפקיד מיוחד. המטרה העיקרית היא להפוך את תל אביב למטרופולין היחידה של המדינה ובכך לעקוף את השסע העדתי- מעמדי בישראל מבלי לפתור אותו כמובן. קיומו של מרכז חברתי כלכלי אחד מאפשר למדינה להחביא את המתחים האתניים והכלכליים המשסעים את החברה בישראל. הרי במדינת גוש דן אין צורך בסולידאריות חברתית המושתתת על שותפות גורל מעצם קיומם במרחב נפרד ומיוחד, שכן ההיגיון הקפיטליסטי הוא השולט והוא המייצר חברה של יחידם כאשר כל אינדיבידואל חיי את חייו בבועה של עצמו.
החזון השני, מהווה המשך לחזונו של דוד טוביהו ודור המייסדים, ששאפו להפוך את באר שבע לעיר הרביעית בישראל, ולהקים את "מטרופולין באר שבע", שמטרתו לשנות את פני החברה והכלכלה בעיר בדגש על טכנולוגיה ברמה גובהה.
על אף העובדה שנראה כי חזון ההיי-טק יתכן ומפספס את השכבות החלשות בעיר, יש בו יתרונות, שכן היעילות והתאום, כמו למשל ביחס למים, הינם חיוניים לעיר. גישה סולידארית המאפיינת את החזון השני, עשויה לשים קץ לשיטות הפעולה הממלכתיות הפרטניות שהתבצעו ביישובים בודדים ונועדו לשרת בעיקר אינטרסים ביטחוניים ופוליטיים ציוניים או אינטרס מעמדי עדתי אשכנזי.
הצבת האוניברסיטה ושני פארקים טכנולוגיים שלצידה, אשר הוקמו כחלק מיישום החזון השני, אין בה כדי לפתור את הקיטוב המעמדי החריף בנגב. נראה כי יש כאן ניסיון להידמות לעיר תל אביב, אשר שולל בהכרח את הקבוצות העממיות האופייניות לנגב, ואת המאפיינים הגיאוגרפיים והאקלימיים שכה מייחדים אותו .
לעניות דעתי, הפתרון טמון בהצבת הדור הצעיר ומערכת החינוך במרכז, תוך יצירת איזון בין התרבות המזרחית שהינה חלק בלתי נפרד מצביון עיר לבין ערכים סוציאליסטים, תוך שילוב אתוסים מערביים של השגיות וקידמה. "העיר העתיקה", התורכית, בעלת ההיסטוריה והחן שכה ייחודים לה, מהווה את המוקד המתאים לבסס עליו מערכת מזרחית דמוקרטית- אזורית, אשר ייטלו בה חלק גם השכבות העממיות של העיר.
על העיר לגבש זהות ייחודית משלה, המובחנת מהערים האחרות , זאת ניתן לעשות על ידי העיסוק בסמלים המסורתיים, תוך הנחלת ערך של שוויון ממשי אשר יקנו לתושבי הנגב ביטחון ועצמאות כלכלית ויגבירו את אהבתם למקום.
לסיכום דבריי, הייתי רוצה לסיים בעצם בהתחלה, במקורות שלנו.
הראשון שאכן עיצב את באר שבע כמקום של שלום ושגשוג, ואגב כך גם את דמותו שלו, היה אברהם אבינו. כאות הוקרה והכרה לאברהם שמרו הנוצרים והמוסלמים שאכלסו את העיר במהלך ההיסטוריה על השם שנתן לה אבי הדתות המונותיאיסטיות כולן.
באר שבע לא רק נושאת את דגל חזון השלום והאחווה שהביא אברהם אבינו בתחילה וחידשו התורכים לאחרונה, אלא גם יש בה כורח גיאוגרפי ודמוגראפי המחייב סולידאריות מיוחדת –אשר רק בעזרתה ניתן יהיה להצמיח שגשוג כלכלי וחברתי. שגשוגה של "בירת הנגב" יוכל להיות אינדיקאטור שאכן פניה של המדינה והחברה בישראל לשינוי; מאחר שניסיון העבר מלמד שקטנים הסיכויים שהתהליך יתרחש ביוזמת קברניטי המדינה והמוסדות המדינתיים, עתידו של הנגב תלוי רק בפעולה מקומית אמיצה ונחושה